רוצים לעבוד בחוגי סיירות?

תכ'לס אין עוד מקום עבודה כזה...
לחצו כאן למשרות הפנויות

אורי מימון ז"ל

דברים שכתב דרור חטר- ישי על אורי מימון ז"ל ועל הקמת חוגי הסיירות לזיכרו

חוגי הסיור על שם אורי מימון ז"ל – על שום-מה?


אורי נולד בחנוכה תש"ו, 1946, ונהרג בסוכות תשל"ג, 1973, בליל חציית התעלה במלחמת יום כיפור, בעת התקפת קומנדו מצרי על ראש הגשר אשר הקימה חטיבת הצנחנים (מילואים) בה שרת, ועימה נלחם גם במלחמת ששת הימים (בירושלים) וגם במלחמת יום כיפור (בסיני ובחציית התעלה).

בזיכרונם של חבריו הוא היה ונשאר "בן עשרים". מרץ נעורים שופע עם ראש גדול על כתפיים מוצקות. תמיד יוזם, תמיד דוחף. עם חיוך תמידי וחם של נער יפה-בלורית, עם סקרנות בלתי נדלית להכיר כל פינה בשטח, לגלות את הטוב שבכל אדם. עם נכונות אין-קץ לתרום הכל, הכל, למען העם והמולדת, לשיפור החברה, לחינוך הנוער, להכרת הארץ, לאהבת הארץ.

אורי נולד בחיפה, על הכרמל, בבית אשר היה בזמנו הראשון שנבנה על גבעת רוממה, צמוד למבצר הצלבני רושמייה, אשר שרידיו מצויים עד היום בחורשת הבנים, בראש הגבעה.

אורי  היה פעיל בצופים, הרוח החיה בחברת הנערים אשר הקימה את גרעין "דגן" לקיבוץ חצרים. הוא התגייס לנח"ל ביולי 1964, עשה שנת שירות בהדרכה, עבר אימון מתקדם בגדוד 50 (הנח"ל המוצנח) ויצא עם כמה חברים לגרעין לשנת הדרכה נוספת, לאחר השחרור, בירוחם.

במלחמת ששת הימים הוא נלחם ונפצע בירושלים, במסגרת חטיבת הצנחנים (מילואים) בה שירת, פונה לבי"ח והספיק לצאת משם כדי להצטרף לפלוגתו ברמת הגולן.

כאשר פרצה מלחמת יום כיפור היה אורי בלימודים בארה"ב, לתואר שני במינהל חינוכי, לאחר שנות עבודה חינוכית פורייה. הוא החל כעוזרו של חיים ציפורי ז"ל (מי שהקים את חברת המתנ"סים והיה הרוח החיה של המפעלים החינוכיים הגדולים באותן שנים: "ביעור הבערות" ו"תרבות לעם"), ולאחר מכן היה עוזרו של  אלעד פלד יבדל"א (שהיה אז מנכ"ל משרד החינוך).

כאשר שמע אורי על פרוץ מלחמת יום-כיפור הוא הצליח לעלות על אחת הטיסות לארץ והתייצב מיד ביחידתו, אשר פרצה בתפר בין שתי הארמיות המצריות וחצתה ראשונה את תעלת סואץ.

אורי נהרג בלילה הראשון על אדמת מצריים, וזו היתה הפעם הראשונה בה שמעה אמו כי הוא אינו נמצא בלימודים בארה"ב. הוא לא סיפר לה על שובו לארץ, ליחידתו, כדי לא להדאיגה.

כאשר ישבנו אז ב"אפריקה" (כפי שכונה אז השטח שנכבש  ממערב לתעלה) עד להסכם הפרדת הכוחות עסקנו לא רק ביום-יום הצבאי של שירות מילואים ארוך (כחצי שנה) ולא רק בחשבון נוקב על גבהות הלב של הנהגה מוכת סנוורים (אשר לא השכילה לחזות את הצפוי) אלא גם בחשבון נפש – מה יכולים אנו לתרום לחברה בארץ כדי לחזקה לקראת הבאות.

היו כאלה אשר הקימו את תנועות המחאה – כדי להחליף את הנהגה. אנו בחרנו לחשוב על הנוער, על דור העתיד, על מנהיגי המחר. הרעיון שגיבשנו היה בבחינת מה שאהוב עליך – הכר לחבריך.

אהבנו לטייל בארץ – לבד ובחברותא. אהבנו לחצות את הארץ, לאורכה ולרוחבה, לראות את הזריחות מעל הרי אדום ואת השקיעות בראש הנקרה. לעלות לרגל לירושלים ממזרח ומים, ביום ובלילה. לישון בעין נמר ו"לתפור" את המעלות בנחלי מדבר יהודה. לבלות ערב ליד מדורה במקום שכוח אל ואדם, ולהרגיש בשטח "כמו בבית". לזחול במחילות המסתור בשפלת יהודה, לטפס על חומות ירושלים, לעבור במבצרי הצלבנים, וללכת עם התנ"ך במסלולי יהושע בן נון. לשחזר את מסלול הל"ה, ולרדת במסלולי הפלמ"ח לים המלח ולמכתשים.

כך התגבשה הרעות שביננו, כך למדנו לסמוך על עצמנו. כך למדנו שהצלחת הטיול הינה פרי של תכנון נכון, של הצטיידות מתאימה, של חברותא טובה.

החלטנו להקים חוגי סיירות במתכונת בה טיילנו אנחנו. חוגים בהם יוכל הנוער לרכוש את הכלים (ניווט, התמצאות בשטח, פעילות קבוצתית ואישית בתנאי שטח) אשר יאפשרו לו ליהנות ממה שהארץ ושביליה יכולים לתת. בשביל הארץ – בשבילי הארץ. היינו חברה מגוייסת, תרתי משמע, והבנו כי כוחנו בהרחבת הבסיס המשותף לכולנו-  הקשר הנצחי בין העם לארצו.

הפעולה הראשונה של החוגים היתה בקיץ 1974, בהרי ירושלים, מנחל המעיינות ע"י בתיר ועד מנזרי המדבר בואדי קלט (סנט-ג'ורג') ובנחל קדרון (המר-סבא), מגבעת הקרב של הל"ה בהר סנסן ועד מבצרי המדבר של הורדוס (בהרודיון ואנטיפטרוס). שטח רחב ואתגרי, הרבה מקומות יחודיים, פיזור גדול של חוגים, "ארוחת טעימות" מלאה הנאות וחוויות.

הפעולה האחרונה של החוגים במתכונתם המקורית (ניהול עצמי, בהתנדבות מלאה), היתה בחנוכה 1979 בנגב הצפוני, מנחל פרס בצפון ועד נחל צין בדרום, מהמכתש הגדול במערב ועד נחל ערבה במזרח. היה זה מחנה של כ-1,000 חניכים, עם מסלולי יום ולילה, בפיזור רחב.

הבנו כי המפעל גדול מיכולתנו לנהלו בעצמנו, במו-ידנו, שהרי לכל אחד מאתנו היתה עבודה משלו (הח"מ כעורך-דין, זאביק דרורי בצבא קבע, משה פינקל כמהנדס מים בשירות הבנק העולמי, שלמה שטנר ככלכלן באגף התקציבים, עדי קורגן כרופא בשערי צדק, ותקצר היריעה מלמנות את כל שורת המתנדבים).

אז נוצר הקשר עם החברה להגנת הטבע – לניהול משותף של החוגים, ואחר כך עם הקרן הקיימת לישראל אשר הסכימה לקבל עליה את האחריות לפיתוחם והפעלתם.

משך השנים חרשו חניכי החוגים את הארץ, ורבים המשיכו לשמור על הקשר תוך שהם חוזרים לפעול כמדריכים.

אורי – האיש ששמו מונצח בשמם של החוגים – איננו עמנו, אך ממשיכי דרכו עולים ופורצים בהר ובמדבר, מהחרמון ועד הגשרון, כי להם הארץ.

ובכל מקום נזכור ונזכיר את אלו שהיו כאן לפנינו, את אלו אשר בפועלם, ובמותם, אפשרו לנו להמשיך בדרך. כי החוגים הם לזכרם – ושם היחיד אשר נקרא עליהם מסמל את הטוב אשר בכולם, את מותם אשר לא היה לשווא. פעולת החוגים מנציחה את זכרם של החולמים – אשר לא זכו לראות בהתגשם החלום. בשביל הארץ – בשבילי הארץ.

                                                                                                                    דרור חטר-ישי